מָה עֲלוּבָה שְׂפָתֵנוּ אָנוּ – אֵין בָּהּ דַּיכְּדֵי לְהַבִּיעַ לְשׂוֹנְאַי וְלִידִידַימָה שֶׁכְּגַל צָלוּל גּוֹעֵשׁ בִּי בְּלִי מַרְגּוֹעַ.כְּמִיהוֹת הַלֵּב הַנּוֹאֲשׁוֹת כֻּלָּן לַשָּׁוְאוַחֲכָמִים אוֹבְדֵי עֵצוֹת מֻרְכָּן רֹאשָׁםמוּל הַכָּזָב שֶׁאֵין לִמְנֹעַ. רַק אֶצְלְךָ, הַמְּשׁוֹרֵר, צְלִיל בַּר-כָּנָףתּוֹפֵס בִּיעָף וּמְקַבֵּעַ בַּחֲטָףקַדְרוּת הַנֶּפֶשׁ הַהוֹזָה, רֵיחוֹ שֶׁל שִׂיחַ.הֵן כָּךְ הַנֶּשֶׁר יַעֲזֹב עִמְקוֹ הַדַּלוּלְאֵינְסוֹף נִכְסָף יַמְרִיא אֶל הֶחָלָלבְּכַפּוֹתָיו בָּרָק רִגְעִי אֶל-עַל מַבְרִיחַ.
11/07/1887 | Как беден наш язык! - Хочу и не могу
Не передать того ни другу, ни врагу
Что буйствует в груди прозрачною волною
Напрасно вечное томление сердец
И клонит голову маститую мудрец
Пред этой ложью роковою
Лишь у тебя, поэт, крылатый слова звук
Хватает на лету и закрепляет вдруг
И темный бред души и трав неясный запах
Так, для безбрежного покинув скудный дол
Летит за облака Юпитера орел
Сноп молнии неся мгновенный в верных лапах
июнь 1887 |