פיודור טיוטצ'ב יָשְׁבָה בָּדָד בְּחֶדֶר צַר,עַל תֵּל הַמִּכְתָּבים מַבֶּטֶת,עָלֶה-עָלֶה כְּאֵפֶר קַרהָיְתָה לוֹקַחַת וְשׁוֹמֶטֶת. נָטְלָה דַּפִּים כֹּה מֻכָּרִיםמַבָּט מֻפְלָא בָּהֶם הֵישִׁירָה - כְּמוֹ נְשָׁמָה מִן הַמְּרוֹמִיםבַּגּוּף אֲשֶׁר עָזוּב הִשְׁאִירָה חַיִּים שְׁלֵמִים כָּאן נֶעֱרְמוּ,אֲשֶׁר בְּלִי שּוּב חָלְפוּ וְתַמּוּ!דַּקּוֹת אֵין סְפֹר שֶׁל מְרִירוּת,רֵעוּת וָאֹשֶׁר שֶׁנָּדַמּוּ! דּוּמָם עָמַדְתִּי מִן הַצַּדהִשְׁתַּחֲווֹת, לִבִּי הוֹרָה לִי,וְעֶצֶב עָז חָזִי לָפַתכְּמוֹ נֹכַח רוּחַ יְקָרָה לִי.1858 | Она сидела на полу
И груду писем разбирала
И, как остывшую золу
Брала их в руки и бросала
Брала знакомые листы
И чудно так на них глядела
Как души смотрят с высоты
На ими брошенноеО, сколько жизни было тут
Невозвратимо пережитой
О, сколько горестных минут
Любви и радости убитой
Стоял я молча в стороне
И пасть готов был на колени
И страшно грустно стало мне
Как от присущей милой тени |
|
|
|