ביקור במוסקבה (יורי שטרן)

יורי שטרן

כָּאן, כְּבָר אֵינֶנִּי מִתְגּוֹרֵר…
יוֹצֵא הַחוּצָה אֶל הָרְחוֹב,
הָמוֹן סוֹחֵף אוֹתִי מַהֵר…
הַכֹּל מֻכָּר, לַלֵּב קָרוֹב,
אַךְ כָּאן אֵינֶנִּי גָּר יוֹתֵר.

פְּתָקִים שֶׁל פַּעַם עוֹד שׁוֹמֵר,
בַּכִּיס – אוֹתוֹ הָאֲסִימוֹן,
אוֹתוֹ נִגּוּן לַפַּעֲמוֹן,
אַךְ כָּאן אֵינֶנִּי גָּר יוֹתֵר.

הָאִם חוֹלֵם אֲנִי אוֹ עֵר?
אוֹ חַי אֵי-שָׁם בְּזִכָּרוֹן?
מִפְגָּשׁ,
כּוֹסִית,
חִיּוּךְ אַחֲרוֹן,
כִּי כָּאן אֵינֶנִּי גָּר יוֹתֵר.

 

А я здесь больше не живу…

Спускаюсь,  выхожу из дома,

Толпой несом,  в метро плыву.

Все так привычно, так знакомо.     

       Но я здесь больше не живу.

 

Записки старые не рву,    

Звоню -  все те же две копейки,

И голос той же канарейки.

    Но я здесь больше не живу        

 

Не уж-то это наяву?        

Я в жизнь,  как в память, погружаюсь.

С друзьями пью.                

                     Встаю. Прощаюсь.

       Ведь я здесь больше не живу.