לבתי

אַתְּ צוֹעֶקֶת, מוֹחָה, כּוֹעֶסֶת,

לְחוּצָה, עַצְבָּנִית מִשּׁוּם מָה,

אַךְ לְפֶתַע פִּתְאוֹם מִתְפַּיֶּסֶת,

אַתְּ חַמָּה.

וּבְעֵיְנַיִךְ – יָרֹק בִּתְּכֶלֶת,

גַּם כְּשֶׁפִּיךְ מִשְׁתּוֹלֵל בְּחֵמָה,

שְׁבִיב שֶׁל צְחוֹק כְּנִיצוֹץ גַּחֶלֶת,

אַתְּ חַמָּה.

לְזָקֵן, לְחוֹלֶה אַתְּ מִשְׁעֶנֶת,

מְלַוָּה אֲמִינָה לְסוּמָא,

אֶת כֻּלֵּךְ לָרֵעוֹת אַתְּ נוֹתֶנֶת,

אַתְּ חַמָּה.

וְאֵלַיִךְ אָבוֹא בְּעֶצֶב,

לְפָנַיִךְ אַזִּיל דִּמְעָה,

לָךְ אֶקְרָא אֶת שִׁירַי בְּרֶצֶף,

אַתְּ חַמָּה.

יוֹם לְיוֹם אַתְּ גְּדֵלָה, מִתְבַּגֶּרֶת,

מִשְׁתַּנֵּית עִם הַנּוֹף מִסְּבִיבֵךְ,

אַךְ תָּמִיד בָּךְ יִהְיֶה לְתִפְאֶרֶת –

טוּב לִבֵּךְ.